אושוויץ

כשניכנס למחנה,
מתחת לשלט המפורסם,
המורה תספר קצת רקע היסטורי על המקום.

אני אחשוב על סבא שלי שהגיע לכאן לפני עשרות שנים
איך הוא הלך לכיוון אחד ואבא שלו לאחר,
ואיך אחרי שבוע הוא השתגע מריח הגופות שהיה באוויר.

הילד שלי כבר מכיר את הסיפור הזה היטב,
הוא רק חושב על הילדה מהכיתה,
על ההתחממות האפשרית של העניינים הלילה,
ועל אבא שלו שתקוע לו עם הרהוריו הכבדים והתפלים.

פתאום הוא יזיל דמעה, ויגיד למורה שסבא של אבא שלו נרצח בשואה
אני מתקן אותו בשקט: "סבא של סבא נרצח ולא סבא של אבא"
ולוחש לו שזה לא הגיוני כי אם סבא היה נרצח
אז הוא לא יכול להיות היום בחיים,
אבל הוא רק בוכה יותר ומתבייש שהתבלבל.

החברים החארות שלו מנסים לעצור את הצחוק שלהם,
והמורה ממשיכה בסיפור שלה.

אני לוקח אותו הצידה,
מחבק אותו,
ואומר לו שדברים נוראים קרו במקום הזה
ושבמובן מסוים סבא אכן נרצח פה.

אני שונא את אושוויץ
ואת הבכי הרב שגרמה למשפחה שלי.